"קדימה, תנו לי את חותם שלמה." קטב ישוד צהריים הביט בחורבן ששדיו זרעו, פיו פעור בחיוך.
אופיר החליפה מבט מהיר עם דניאל. גם אם הייתה רוצה לתת לשד את המגילה לא הייתה יכולה לעשות זאת, כי המגילה לא הייתה עוד ברשותה. אבל היא הייתה זקוקה לעזרתם של השדים.
"בסדר, בואו איתי," אמרה אופיר והחוותה לעבר המסדרון שהתחיל להתמלא בצעקות ויריות. "השוטרים לקחו לי אותה כשהם עצרו אותנו."
קטב והפמליה שלו פסעו אחריה.
"מה נראה לך שאת עושה?" דניאל סינן לעברה.
"מצילה את העולם, כמובן."

אופיר בסך הכול חיפשה שירות לאומי ערכי ומשמעותי. שום דבר ממה שלמדה באולפנה לא הכין אותה לגניבת מגילה מהספרייה הלאומית, לבריחה מן המשטרה או להתמודדות עם שדים וליליות, ואם רק היתה יודעת שיש המכנים אותה "מכשפה" מאחורי גבה, ודאי היתה מזדעזעת מסנדלי השורש שלה ועד קצות שערה. אבל בכל שלב במסע שלה מירושלים לים המלח לצפת ובחזרה נאלצת אופיר לאלתר ולכשף מסלול מחדש. ולמרות הסכנות שאורבות לה בכל פינה, אף שוטר, צייד שדים יפה עיניים, או מפלצת קדמונית לא ימנעו מאופיר להשיג את מטרתה: להציל את העולם.
או לפחות להשתדל מאוד לא להחריב אותו.
בלי נדר.
יהודית קגן היא ירושלמית הכותבת פנטזיה יהודית, ממקימי מיזם "שעטנז: יוצרים יהדות פנטסטית". סיפורה "בלוז כנעני" זכה בפרס עינת, ושלושה מסיפוריה היו מועמדים לפרס גפן. חרשתא הוא ספרה הראשון.